הורים, מתבגרים ורשתות חברתיות – ואיפה אנחנו בתוך זה?!

בעקבות הראיון/כתבה עם תמיר ליאון והתגובות אליה, עברה על הרשת לפני כשבועיים סערה זוטא, כולל תשובות של תמיר ליאון עצמו במפגש אינטרנטי של עיתון "הארץ". את החלק של הויכוח באם תמיר ליאון הינו חוקר או "חוקר" אשאיר בצד, אבל חשובה ומשמעותית בעיני סוגיית "מצב הנוער". ניתנה תמונה קצת קיצונית המוכחת במאות ואלפי מפגשים עם בני נוער, לטענתו של ליאון ואני שואל, האם הגענו לאיזושהי נקודת שפל שיהיה קשה לעלות ממנה? ואולי יש צורך לחזור ולעסוק שוב ושוב בשאלות אתיקה ומוסר ולהפוך אותן להרגל.

שפל Cairns, AU

ומיד לאחר מן סערה הארץ והרשת שוב, בעקבות השקת האפליקציה "בליינספוט של דור רפאלי האח של", כמו שקוראים לה (כאילו זה הופך אותה למשהו שהיא לא הייתה קודם). כמובן תגובות מכל קצוות הקשת והרשת וגם לא אחרו להגיע השקת אפליקציות חוסמות "אפליקציות שיימינג אנונימיות". לא אחרו גם אלו שטענו (בצדק?) שכל הרעיון באינטרנט זה להיות אנונימי וכי השתקה שכזו תעשה רק רע, אפילו שהאפליקציה "בליינדספוט" מכוונת למקומות נמוכים. אז, מתי ראוי לחסום טכנולוגיה? מי מוסמך יותר או פחות לומר לנו המבוגרים ול"קובעי המדיניות" מה מצבו של הנוער כיום וכמה הוא מכור/סוציופת/ ועוד כלמיני מריעין בישין…? לדעתי עצם הדיון והשיח, מרענן ומוכיח שעדיין אכפת לנו.

ואז קם מישהו במשרד ממשלתי כלשהו ומקים "כח פעולה" למלחמה ב… כל דבר שלא יהיה ברשת (הפעם זה אלימות) או מישהו שאומר "בגילכם שיחקנו קלאס", כאילו זה עוזר.

כיצד ניתן ללוות הורים, ילדים ומתבגרים בכניסתם לעולם הרשתות החברתיות? והאם זה בכלל לגיטימי, שמטפלים ועובדי נוער ישוחחו על כך עם הורים ועם מטופלים? לדעתי כן ואני חוזר ואומר (וכותב) כי חובתנו המקצועית לעשות כן. מובן שיש צורך להבין בנושא (אחרת ניתפס כצבועים או סתם פתטים) וכמובן שבהתאמה למטרות הטיפול והתהליך עם הנער או הנערה ולא במנותק ממנו (אחרת ניתפס כלא מקצועיים ונאבד לקוחות מהר מאוד).

אני אומר להורים שיפה ששמעו הרצאות בביה״ס ובמתנ"ס, קראו מאמרים וצפו בסרטוני הדרכה, התקינו פילטרים למיניהם. מצוין! "מתי ישבתם בנחת ודיברתם עם הילד שלכם?" שום דבר אינו שווה ערך לשיחה אישית. התקשורת עם הילדים משמעותית יותר מכל! חשוב שהם ידעו וירגישו שלמרות כל הכפתורים, ההרצאות והיועצים, אין תחליף להורים. חשוב שהם ירגישו בטוחים לפנות ולשתף את ההורים, תמיד. גם כשזה מביך ולא נעים… ואם בטיפול בנוער עסקינן, אני מפנה לפוסט על דיאלוג בחדר הטיפול.

אתם לא חייבים להיות מומחים בתחום אבל לומר "אנחנו לא מבינים בכל האפליקציות האלו" יהיה לא בוגר ולא אחראי. גם לומר “לא" אוטומטי כאשר ילד או מתבגר מבקש לפתוח חשבון באחת הרשתות החברתית, יהיה לא אחראי. ויש עוד רשתות חברתיות חוץ מפייסבוק. ילדים ומתבגרים משתמשים גם באינסטגרם, ווטסאפ, טלגרם, ווייבר, סנפצ'אט ואחרים.

בפוסט הקודם הצעתי דרכים להבנה ולהשתלבות בעולם האינטרנט והרשתות החברתיות. היום אני ממליץ על מספר "כללי אצבע" לעבודה משותפת של הורים וילדיהם, עם כניסת הילדים לעולם הרשתות החברתיות. הכללים מתאימים לצעירים שבחבורה מאחר והבוגרים כבר מזמן "שוחים בזרם" הרשתות החברתיות והאינטרנט המגוון. הכללים עבורם יהיו שונים לחלוטין ועל כך בפוסט נפרד.

1 – "בא לי אייפון": התחילו את המסע לתוך העולם הדיגיטלי בכך שתלמדו את הילדים שלכם להיות אחראיים קודם כל על החומרה (המכשיר). חלק מהילדים משתמשים במכשירים יקרים מאוד ולדעתי אם ישלמו על המכשיר או יהיו שותפים בעלויות הרכישה או התחזוקה, הם יהפכו לאחראיים יותר עליו. איך? תלוי בגיל, הם יכולים לעבוד ולחסוך, אפשר גם ליזום עבודות בבית מעבר למטלות הקבועות ולהרוויח כסף (טיפול בגינה, מחסן, תיוק מסמכים עבור ההורים, בייביסיטר וחבריו…). צעירים מדי לעבודה? אזי המכשיר הוא של ההורים באופן מלא ולהחלטתם המלאה על אופן השימוש!

אם אתם מעלים סוגיה זו בטיפול, חשבו פעמיים קודם לכן ותכננו טוב. יש צורך בעבודה מקדימה ובאמון רב בניכם לבין המתבגרים והוריהם כדי שלא יווצר מצב בו המטופל חושב שאתם "נגדו".

2 – שאלו שאלות: אל תחששו לשאול שאלות פתוחות, כאלו שהתשובה היא לא רק כן/לא. שאלות שיפתחו דיון ומשא ומתן. שאלו את ילדיכם מדוע הם רוצים לפתוח חשבון בפייסבוק /אינסטגרם/וכו'. לכולם יש? בטוח?! למי מהחברים שלך? לפעמים מסתבר שכ-ו-ל-ם זה בסך הכל עשרה… וזה מכניס לפרופורציה. ומה אתה רואה שהחברים שלך עושים כשהם ברשת? שאלה מסוג זה פותחת פתח לשיחה בנושא תחביבים, יוזמה ואסרטיביות ברשת, תגובות וטרולים ועוד.

3 –"אני והחבר'ה": למדו את הילדים את המורכבות של כל רשת חברתית, יתרונותיה וחסרונותיה ובהתאמה לגיל ולערכים הנהוגים במשפחתכם (למשל, לא לדף הפייסבוק של 'האח הגדול' וכן ל'כוכב הבא').״מי יהיו החברים שלך באינסטגרם…?״ זה בדיוק הזמן לשוחח באופן פתוח על קשרים ואינטראקציות עם אנשים שלא מכירים ב"חיים האמתיים”. למדו אותם לא להיות בקשר (חברות/מעקב וכו') עם אנשים שהם לא מכירים או אנשים שלא מתאים להיות אתם בקשר. למשל, להציע חברות לחברים שלכם ההורים (לפעמים הרשת הציעה אותם באופן אוטומטי) לא תמיד יתאים כי התכנים שהם מעלים ומשתפים לא מתאימים לילדיכם. הילדים עוקבים גם אחרי קבוצות וכוכבי ספורט, סלבס וכוכבי רשת המהווים לעתים (אני מקווה) מודלים חיוביים לחיקוי. זו הזדמנות טובה לזמן של "ביחד". לשבת עם הילדים ולהיות מעורבים בתהליך הבחירה.

4 – תמונה אחת שווה אלף מילים: "אילו תמונות תשתף?" "אולי שלי, של חברים…". זו ההזדמנות לשוחח על התמונות אותן מעלים לרשת, למה? מתי? ואיך? כפי שציינתי בפוסט הקודם, אין כל כך פרטיות ברשת. ובנוסף לכך, שיקול הדעת בגיל ההתבגרות, איך לומר, מתפתח… אולי קשה לומר זאת אבל, על ילדים ומתבגרים לתת אמון מוגבל בחבריהם. הילדים כיום נולדים לעולם דיגיטלי ויש להם מושגים קצת שונים לגבי פרטיות ושמירה על חשבונות הרשתות החברתיות שלהם. לעתים, יש להם תחושה של "בטחון ופרטיות" והם מתייגים, מפרסמים תמונות ואפילו משאירים את המכשירים פתוחים לעיני כל.

5 – "הנני כאן": בדקו יחד את הגדרות שיתוף המיקום וודאו שילדיכם לא משתפים באופן לא מודע את המיקום הפיזי שלהם. טמונה כאן סכנה גדולה אשר רוב ההורים וילדיהם לא מודעים אליה.

6 – "אמאבא… אל תשאלו מה קרה!": וודאו שהילדים יודעים כבר מגיל צעיר, לבוא ולבקש עזרה באופן מידי כשיש בעיה. במרחב המקוון דברים יכולים לצאת מהר מאוד משליטה ותמונות, סרטונים וטקסט יכולים להפוך לוויראלים בתוך שעות ספורות. כאשר קורה משהו אצלם או אצל חברים קרובים וגם אם הם רק חושדים, חשוב שידווחו לכם. חשוב שידעו שאתם היחידים אליהם הם מדווחים ושאתם תמיד תהיו קשובים ומכילים, לא משנה מה קרה.

בטיפול בילדים ומתבגרים, במידה וצופים בקשיי תקשורת שונים במשפחה, אני ממליץ כי במסגרת הטיפול, גם אם לא עוסקים בהדרכת הורים, לקחת יוזמה ולעזור להורים ולילד ליצור מרחב בטוח בו הילד ידע שאם קורה לו משהו הוא יכול לפנות להוריו והם יעזרו לו בכל תנאי (כלל זה מתאים לא רק לתופעות רשת אלא לכל דבר שקורה).

7 – הצעת חברות: אם ילדיכם בטרום או תחילת גיל ההתבגרות (9 עד 13) אפשר להביא בפניהם רעיונות "חתרניים" שיתקבלו בהבנה. למשל, להיות "חברים" שלהם ברשתות החברתיות, או לפחות בחלק מהן (אפשר לחלופין להציע קרוב משפחה צעיר). כך אפשר לעקוב מרחוק אחר הפעילות ובאופן פסיבי (מומלץ). כאשר מגלים או חושבים שיש פעילות לא מתאימה, דונו על כך יחד ההורים והילד. לאחר זמן מה וכשרואים שהם הפנימו את כללי ההתנהגות, נוכל להסיר את החברות שלנו.

8 – "עצור סיסמה!": אם בעקבות התהליך שתיארתי אתם מתלבטים או חשים שהילדים שלכם אינם מוכנים עדיין לכניסה לעולם הרשתות החברתיות, קבעו תנאי סף. למשל, לדעת את ססמאות הכניסה. אם יש אמון ואין מה להסתיר, אין סיבה שהססמאות לא יהיו בידכם (לשימוש בשעת הצורך בלבד ולא לחיטוט, רכילות, ענישה וכו').

 

כותבת סתיו פילץ: "זכרו שילדים הם ילדים, ומתבגרים הם מתבגרים. הטעויות שנעשות ברשתות החברתיות – בריונות בפייסבוק, תמונות עירום בוואטסאפ ובעיות דימוי גוף בשל התעסקות בלתי פוסקת בתדמית, הן לא אשמת הטכנולוגיה. הן אמנם מועצמות על ידיה ומוצאות ביטוי דרכה, אבל בסופו של דבר היכולת של ההורים להגן על הילדים תלויה בקשר אתם."

ועוד טעימה קטנה אותה אפשר להקרין או לשלוח להורים, מה לעשות כאשר ילדיהם המתבגרים מסתגרים בחדר ומתחילים להתנתק מהמתרחש בבית ובמשפחה.

כתמיד, הלינקים ועוד ממתקי ידע מחכים בתיקיית הגוגל דרייב של הבלוג. הורידו, שתפו והפיצו. לייק ושיתוף דף הפייסבוק החדש שלי יתקבלו גם בברכה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הורים דיגיטליים, הורים ומתבגרים, מטפלים דיגיטליים, נוער דיגיטלי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s